1949 - סיפורה של משפחת ...סיפורה של משפחת דיליטש שרה ופנחס1949 - סיפורה של משפחת דיליטש שרה ופנחסקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (5)
משפחת דיליטש - מושב סיתריה...
משפחת דיליטש - מושב סיתריה...
משפחת דיליטש - מושב סיתריה...
משפחת דיליטש - מושב סיתריה...
משפחת דיליטש - מושב סיתריה...
משפחת דיליטש
שנות הילדות במושב
אסתר ורותי דיליטש מספרות על הוריהן - שרה ופנחס ז"ל (ממקימי המושב), ועל שנות ילדותן בסתריה.
אבא - פנחס דיליטש, יליד 1911, נולד בטרנופול פולין. אמא - שרה (סלי) דיליטש (לבית שכטר), ילידת 1915, נולדה בצ'רנוביץ (בוקובינה)
אבא נשאר ניצול יחידי מכל משפחתו, (איבד את הוריו, 2 אחיו ו-2 אחיותיו, שהיו כבר נשואים ובעלי משפחות).
אמא הייתה בזמן השואה, במחנה עבודה בטרנסניסטריה, איבדה בעל שנהרג במלחמה, ותינוקת שמתה במחנה מרעב. גם שני הוריה מתו במחנה (שניהם מתו ביום אחד ממחלת הטיפוס).
אמא נשארה עם אחיה - מיקי (מיכאל) שכטר, ועם אחותה - רוחלה-רגינה שכטר.
אבא הגיע לארץ לחיפה באוניית המעפילים "כ"ט בנובמבר". האונייה על יושביה גורשה על ידי הבריטים למחנה בקפריסין.
אמא הגיעה ארצה באוניית המעפילים "פאן יורק" , גם אונייה זו גורשה לקפריסין. שניהם נפגשו במחנה בקפריסין והתחתנו שם בפברואר 1948.
אסתר (אתלה) , בתם הבכורה נולדה בקפריסין בדצמבר 1948.
בתחילת שנת 1949, שוחררו הפליטים מהמחנות ואז ההורים הגיעו לחיפה. מאחר שבחיפה לא הצליחו למצוא פרנסה, בעצת חבר קרוב של אבא, החליטו להגיע למושב סתריה ולהקים שם את ביתם. הם נקלטו במושב בסוף שנת 1949.
באותו זמן נעשתה חלוקת מגרשים ובתים במושב. ההורים קיבלו מגרש שבו היו הרבה מטעים, גפנים. הבית כלל 2 חדרים גדולים. (זה היה בית ערבי ישן, השירותים היו בחוץ).
בראשית התיישבותם במושב עסקו בחקלאות - בעבודה במטע, בפרדס ובגידול ירקות.
בספטמבר 1950, נולדה בתם השנייה - רותי.
אבא חיפש עבודה נוספת, מאחר שמהחקלאות לא הייתה הפרנסה מצויה, והתחיל לעבוד כברזלן ב"סולל בונה" בשנת 1951.
במקביל, אבא סייע לאמא בעבודה במשק - תחילה הייתה להם רפת עם פרות וגם סוס עם עגלה וחמור. בהמשך פיתחו את ענף הלול והתמקדו בו.
זכרונות הילדות שלנו
כשהיינו ילדות קטנות, הכפר היה בראשית ימיו ובכלל המדינה הייתה "צעירה" והחלה את צעדיה הראשונים. המותרות של ימינו לא היו אז בנמצא. את מצרכי המזון קנו ב"צרכניה". המקרר קירר באמצעות "בלוקי קרח", שאותם היו מעמיסים על העגלה הרתומה לסוס ומעבירים מבית לבית מדי יום. כך גם ה"דואר" הועבר באמצעות "אוטו" מיוחד,הוא הדין באשר לירקות ופירות שהגיעו אלינו אחת לשבוע, וכש"הפעמון" השמיע את צלצולו, ידענו שעגלת הירקות נמצאת סמוך לביתנו.
ומה באשר לספרי לימוד ואביזרים חיוניים אחרים – כדי לרוכשם היינו צריכים לנסוע לעיר הקרובה.
הנסיעות לעיר (רחובות, רמלה ולעיתים רחוקות תל אביב) היו בבחינת חוויה מיוחדת. איך נסענו? באוטובוסים של פעם (רכב פרטי כמעט לא היה בנמצא).
זכורות לנו גם נסיעות בתוך המושב ומחוצה לו, כשאנו ישובות בתוך העגלה ואבא אוחז ב"מושכות", מאיץ בסוס כדי שישעט קדימה.
הפשטות והראשוניות שאפיינו את החיים אז נסכו אווירה מיוחדת של חום אנושי, סולידריות חברתית, יחסי שכנות הדוקים, וחיזקו את רגש ההשתייכות והזיקה למקום, לאדמה, לארץ.
אנו זוכרות את שנות ילדותנו במושב כשנים רוויות חוויות, משחקים של פעם (קלס, חמש אבנים, תופסת, מחניים...), הרפתקאות של ילדים, טיולים במרחבי השדות השופעים עצים ופרחי בר בשלל צבעים ומפיצים ריחות משכרים. נהנינו משפע פעילויות, כמו : קומזיצים מסביב למדורה, סרטים ב"צריף הירוק", טקסים והצגות ב"אמפי" הפתוח.
הזכרונות נשארו חקוקים עמוק בליבנו ואותם אנו מעבירים בשמחה ובגעגוע לילדינו ולנכדינו, ונקווה שהם ימשיכו לספר אותם הלאה לדורות הבאים ...
משפחת דיליטש
שנות הילדות במושב
אסתר ורותי דיליטש מספרות על הוריהן - שרה ופנחס ז"ל (ממקימי המושב), ועל שנות ילדותן בסתריה.
אבא - פנחס דיליטש, יליד 1911, נולד בטרנופול פולין.
אמא - שרה (סלי) דיליטש (לבית שכטר), ילידת 1915, נולדה בצ'רנוביץ (בוקובינה)
אבא נשאר ניצול יחידי מכל משפחתו, (איבד את הוריו, 2 אחיו ו-2 אחיותיו, שהיו כבר נשואים ובעלי משפחות).
אמא הייתה בזמן השואה, במחנה עבודה בטרנסניסטריה, איבדה בעל שנהרג במלחמה, ותינוקת שמתה במחנה מרעב. גם שני הוריה מתו במחנה (שניהם מתו ביום אחד ממחלת הטיפוס).
אמא נשארה עם אחיה - מיקי (מיכאל) שכטר, ועם אחותה - רוחלה-רגינה שכטר.
אבא הגיע לארץ לחיפה באוניית המעפילים "כ"ט בנובמבר". האונייה על יושביה גורשה על ידי הבריטים למחנה בקפריסין.
אמא הגיעה ארצה באוניית המעפילים "פאן יורק" , גם אונייה זו גורשה לקפריסין.
שניהם נפגשו במחנה בקפריסין והתחתנו שם בפברואר 1948.
אסתר (אתלה) , בתם הבכורה נולדה בקפריסין בדצמבר 1948.
בתחילת שנת 1949, שוחררו הפליטים מהמחנות ואז ההורים הגיעו לחיפה.
מאחר שבחיפה לא הצליחו למצוא פרנסה, בעצת חבר קרוב של אבא, החליטו להגיע למושב סתריה ולהקים שם את ביתם. הם נקלטו במושב בסוף שנת 1949.
באותו זמן נעשתה חלוקת מגרשים ובתים במושב. ההורים קיבלו מגרש שבו היו הרבה מטעים, גפנים. הבית כלל 2 חדרים גדולים. (זה היה בית ערבי ישן, השירותים היו בחוץ).
בראשית התיישבותם במושב עסקו בחקלאות - בעבודה במטע, בפרדס ובגידול ירקות.
בספטמבר 1950, נולדה בתם השנייה - רותי.
אבא חיפש עבודה נוספת, מאחר שמהחקלאות לא הייתה הפרנסה מצויה, והתחיל לעבוד כברזלן ב"סולל בונה" בשנת 1951.
במקביל, אבא סייע לאמא בעבודה במשק - תחילה הייתה להם רפת עם פרות וגם סוס עם עגלה וחמור. בהמשך פיתחו את ענף הלול והתמקדו בו.
זכרונות הילדות שלנו
כשהיינו ילדות קטנות, הכפר היה בראשית ימיו ובכלל המדינה הייתה "צעירה" והחלה את צעדיה הראשונים. המותרות של ימינו לא היו אז בנמצא. את מצרכי המזון קנו ב"צרכניה". המקרר קירר באמצעות "בלוקי קרח", שאותם היו מעמיסים על העגלה הרתומה לסוס ומעבירים מבית לבית מדי יום.
כך גם ה"דואר" הועבר באמצעות "אוטו" מיוחד,הוא הדין באשר לירקות ופירות שהגיעו
אלינו אחת לשבוע, וכש"הפעמון" השמיע את צלצולו, ידענו שעגלת הירקות נמצאת סמוך לביתנו.
ומה באשר לספרי לימוד ואביזרים חיוניים אחרים – כדי לרוכשם היינו צריכים לנסוע לעיר הקרובה.
הנסיעות לעיר (רחובות, רמלה ולעיתים רחוקות תל אביב) היו בבחינת חוויה מיוחדת.
איך נסענו? באוטובוסים של פעם (רכב פרטי כמעט לא היה בנמצא).
זכורות לנו גם נסיעות בתוך המושב ומחוצה לו, כשאנו ישובות בתוך העגלה ואבא אוחז ב"מושכות", מאיץ בסוס כדי שישעט קדימה.
הפשטות והראשוניות שאפיינו את החיים אז נסכו אווירה מיוחדת של חום אנושי, סולידריות חברתית, יחסי שכנות הדוקים, וחיזקו את רגש ההשתייכות והזיקה למקום, לאדמה, לארץ.
אנו זוכרות את שנות ילדותנו במושב כשנים רוויות חוויות, משחקים של פעם (קלס, חמש אבנים, תופסת, מחניים...), הרפתקאות של ילדים, טיולים במרחבי השדות השופעים עצים ופרחי בר בשלל צבעים ומפיצים ריחות משכרים. נהנינו משפע פעילויות, כמו : קומזיצים מסביב למדורה, סרטים ב"צריף הירוק", טקסים והצגות ב"אמפי" הפתוח.
הזכרונות נשארו חקוקים עמוק בליבנו ואותם אנו מעבירים בשמחה ובגעגוע לילדינו ולנכדינו, ונקווה שהם ימשיכו לספר אותם הלאה לדורות הבאים ...